גספצ'ו אנדלוסי

ליידיס אנד ג'נטלמנס – גספצ'ו!

מה רבים הם מתכוני הגספצ'ו, ולא בכדי. הוא מסורתי, קל במיוחד להכין אותו, הוא מכיל חומרי גלם סופר נגישים וניתן לעשות ממנו אינסוף ווריאציות. כמו השקשוקה, החריימה והחומוס, הבסיס של המתכון הוא העוגן, אבל לכו תשחקו עם הפרופורציות והמרקם, ותוסיפו דברים כאוות נפשכם. הוא מתאים כמנה ראשונה קלילה לפתיחת התיאבון או אפילו בין המנות.

אז מה זה בעצם גספצ'ו?

במשפט אחד: מרק עגבניות ספרדי קר. במשפט נוסף: הגספצ'ו מכיל עוד מיני ירקות – מלפפון, פלפל, בצל ושום. והכי חשוב – זה מכיל חומץ (בדר"כ חומץ שרי, אבל חומץ בן יין לבן מהווה תחליף הולם ביותר). כל הטוב הזה נטחן ביחד עם לחם רטוב שמוסיף סמיכות ועם הרבה שמן זית. כמו הרבה ממתכוני העגבניות הספרדים, הוא נפוץ במיוחד בחבל אנדלוסיה. אפרופו מסורות, בספרד ובמיוחד בדרום נהוג לאכול גם את הקרוב משפחה הסמיך של הגספצ'ו הלא הוא הסלמורחו, שמורכב רק מעגבניות, שום ולחם, וגם אליו יוקדש פוסט נפרד וחגיגי.

תאמינו או לא, למרות שכיום העגבניות הן שחקניות ראשיות בגספצ'ו, עגבניות הן פרי של העולם החדש, דהיינו, התגלו לראשונה באמריקה ב-1492 ומשם הובאו אל העולם הישן. כך, שהגספצ'ו המקורי מכיל רק ענבים ירוקים, שקדים, חומץ ולחם. בדיוק כמו שראגו בולונז מקורי הכיל רק בשר ובשמל, וכמו שהמטבח התאילנדי היה נטול צ'ילי (שגם הוא התגלה באמריקה). או בקיצור – מזעזע.

עם כל אהבתי לקלאסיקות, הסיפורים הללו מעידים שלא צריך להיות מקובעים למטבחים מסורתיים, שכן ברמת המאקרו שילובים שנחשבו לא קונבנציונאלים (אבל שהיה בהם הגיון כלשהו) הם שיצרו את המנות הטובות ביותר. קדמה זה לא תמיד כזה דבר רע.

כיום אוכלים אותו כספק מרק ספק משקה צונן וסמיך בימי הקיץ הלוהטים. הוא קר מאוד ומתאים לפתיח של כל-כך הרבה סוגי ארוחות. ניתן (ורצוי) להכין אותו כמה שעות מראש, ואפשר אפילו יום לפני. למכורים שבינינו (אני!!) אפשר להכין כמות גדולה ולמזוג לבקבוקי פלסטיק ולאחסן במקרר כך שאף פעם לא יחסר.

למרות שנפוץ יותר לאכול את הגספצ'ו כמו שהוא – כלומר, ללא כל סינון, אני ממליצה בחום לסנן את המרק במסננת, זה עושה מרקם קטיפתי ונפלא, בלי קליפות מעיקות שלא באות בטוב. נכון ששלב הסינון לוקח טיפה'לה יותר זמן, אבל זמן ההכנה הוא גם ככה אפסי אז אתם יכולים להרשות לעצמכם.

מילה על בחירת המרכיבים: שימו לב, זה מרק שלא עובר שום בישול, ולכן כל טעם לוואי שיהיה לירק יורגש מאוד במרק. או במילים אחרות – התייחסו למרק כאל סלט כשאתם בוחרים את הירקות (תכל'ס, זה בעצם סלט טחון), הם צריכים להיות טריים ובשלים, ללא כל פגם. יוצאות מהכלל אלו העגבניות, שעליהן להיות עגבניות קיץ בשלות, רכות, אדומות ומתוקות, כמו העגבניות שהייתם בוחרים לרוטב עגבניות או שקשוקה, או לפאן קון טומטה!

גיוון: ניתן להוסיף אפרסק לכל הטוב הזה. תודו שהשימוש באפרסק דיי מפתיע, וגם אני בהתחלה הרמתי גבה אבל וואלה הוא לא מוסיף טעם אפרסקי אלא טיפה מתקתקות שהסתמנה כמנצחת. ואפילו בגרסאות הספרדיות נוטים להשתמש בו לפעמים, או אפילו באבטיח. לא חובה, אבל מוסיף הרבה.

 

#התחלנו:

מה צריך?

5 עגבניות תמר

חצי פלפל ירוק

1 מלפפון קטן

חצי בצל לבן בינוני

חצי שן שום

1 אפרסק קטן (אופציונאלי)

1 פרוסת לחם עבה, רצוי לא טרייה (עם החלק הקשה, ניתן אפילו להשתמש בבגט)

3 כפות שמן זית

2 כפות חומץ שרי

מלח

 

אופן ההכנה:

  • משרים את הפרוסת לחם בקערת מים לדקה או שתיים ואז סוחטים היטב.
  • חותכים את כל הירקות גס וטוחנים בבלנדר או מעבד מזון. מוסיפים את הלחם הסחוט ובהדרגה גם את שמן הזית, החומץ והמלח. טוחנים היטב עד שמגיעים למרקם קטיפתי.
  • מסננים במסננת דקה, ועוזרים לנוזלים לרדת בעזרת כף שמערבבת את התכולה במסננת ו"מועכת" את התערובת כלפי מטה (גם אם בהתחלה נראה כי שום דבר לא "מסתנן", זה בסדר, קצת עזרה וסבלנות והפלא קורה).
  • מעבירים לקנקן, או לקערה עמוקה ומקררים לפחות 3 שעות לפני ההגשה (הגספצ'ו צריך להיות קר מאוד, זה טעים יותר משמעותית כשזה קר וככה גם יש זמן לטעמים ליצור איזשהי סינרגיה).
  • מגישים לכוסות הגשה שמהן ניתן לשתות או לקערות מרק עמוקות (אני מעדיפה את האופציה הראשונה). ניתן לפזר בעת ההגשה קוביות מלפפון, בצל ופלפל וקצת קרוטונים, וכמובן שגם זילופון של שמן זית אף פעם לא מזיק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פאן קון טומטה / Pan con tomate

אני לא רוצה להלאות אתכם בפרטים, מדובר סה"כ בפרוסת לחם קלויה, עם עגבניות מגורדות (כאלו שנגרדו בפומפיה למעין 'רסק' כמו האלו של המלאווח), קצת מלח והרבה יותר מקצת שמן זית.

זהו.

סתם!! אני כן רוצה להלאות אתכם בפרטים!!

קשה לקרוא לזה מנה בכלל, זה יותר צורת אכילה. אבל איך שלא תקראו לזה, זה כייפי, קליל, וההרגשה היא כאילו אוכלים סלט עגבניות טעים על לחם. שמן זית משובח עוטף את כל העסק ברק טוב. אה, והיא גם טבעונית!!

פאן קון טומטה מגיעה מחבל אנדלוסיה שבדרום ספרד, שתושביו ידועים באהבתם המקודשת לעגבניות (מה ציפיתם מאומה שעושה פסטיבל עגבניות כל שנה??). הם כל-כך אוהבים עגבניות שתוכלו למצוא שם מאכלים שונים אך לא מאוד מגוונים ביניהם אשר כולם על בסיס העגבנייה החיה בלבד ולא על המבושלת – פן קון טומטה, גספצ'ו, סלמורחו, והשוס של השוס – חומץ עגבניות!! וכל זה כאמור רק מעגבניות טריות – גם כי הם אוהבים מאוד, גם כי חם וגם כי הם קצת עצלנים.

זו ארוחת בוקר נהדרת, טובה למי שאוהב לפתוח את הבוקר עם לחם וסלט אבל אין לו כח או זמן לחתוך סלט (ניתן להכין גם מראש), או שיש רק עגבניות במקרר.

איפה ניתן לאכול את המנה?

זו מנה פשוטה, אז אין איזשהי תורה גדולה ומצטיינת להכנתה. במדריד הרבה בתי קפה וטאפאס ברים מגישים אותה, וכמובן שבאנדלוסיה זה הרבה יותר נפוץ ונמצא כמעט בכל מקום אפשרי, ביחד עם מיץ התפוזים הנהדר של החבל וקיבלתם ארוחת בוקר פשוטה כביכול עם ימבה ויטמין סי ושתגרום לכם להרגיש הכי מלכים שיש.

איך מכינים?

מברישים שתי פרוסות לחם במעט שמן זית ומכניסים לתנור גריל (אם יש מחבת פסים – עדיף). כדאי לא לוותר על שלב קליית הלחם, אחרת העגבניהה מרככת מדי את הלחם וזה נורא מבאס.

בנתיים מגרדים 2 עגבניות בשלות מאוד רצוי מזן תמר (הכל כאן קם ונופל על העגבניה! צריכה להיות טובה, אדומה ומתוקה, כאלו שהייתם מייעדים לרוטב עגבניות בנסיבות אחרות). מוסיפים לעגבניות המרוסקות זילוף נאה של שמן זית ומלח לפי הטעם. ניתן במקום פומפיה לטחון את העגבניות בבלנדר, בפולסים קצרים, אבל החיסרון הוא שזה ייצור תערובת "מחיתית" והומוגנית יותר, וכך לא מרגישים את כל החלקים המופרדים של העגבניה.

כשהלחם קריספי וטוסטי מוציאים מהתנור. אוכלים.

איך אוכלים?

צורת האכילה הספרדית (וגם ההגיונית) היא לשים את העגבניות בצד ולא ישר למרוח על הלחם, שכן כל מגע של העגבניות עם הלחם ליותר מ-3 שניות הופך את הלחם למושי (מנסים לעכב את התהליך הנ"ל ע"י הזלפה של השמן זית על הלחם טרם הכנסתו לגריל, מה שיוצר שכבונת שמפרידה בין הלחם לעגבניות). ככה שכל פעם מורחים על הלחם כמות שמספיקה ל-2 ביסים ואוכלים, וחוזר חלילה.

הספרדים לעיתים נוהגים לשדרג את המנה עם פרוסת חמון (נקניק חזיר ספרדי), או בפילטים של אנשובי – כשכבה עליונה מעל העגבניה.

אל תתפתו להכניס לתערובת העגבניות עוד מיני מרכיבים כמו שום, זיתים, פטרוזיליה וכו' (למרות שזה מפתה!), לפחות בפעם הראשונה תנו לעגבניה את הצ'אנס לדבר ולהיות במרכז. מבטיחה שזה כה טעים כמו שזה.

אך אם בכ"ז אתם מתעקשים, אסכולות "מתובלות" יותר חותכות שן שום לשתיים ומגרדות את הצד הפתוח של השן בלחם החם כשהא יוצא מהגריל, וכך זה נותן לו טעם שומי קל, שמעקצץ בייחוד באפטר-טייסט.

מלבי

פואטי ככל שזה יישמע, אבל קצת מוזר לכתוב על מלבי כשאני במקום אחר וכל כך שונה מבחינה קולינרית. קצת קשה להיזכר בטעמים בעלי טביעת אצבע מזרח-תיכונית ועל אחת כמה וכמה במי ורדים. כרגע אני נמצאת בחבל אסטוריאס שבצפון ספרד (ליתר דיוק בעיר Gijon) והטעמים כאן שונים לגמרי. זה לא שאי אפשר למצוא כאן ירקות וטעמים רעננים, זה פשוט שהמוצרים מן החי כאן  – בשר, גבינות ודגים הם ברמה אחרת לגמרי (כמו בכל ספרד בעצם, אבל כאן זה יותר מורגש). בגדול השהייה כאן כוללת תבשילי קטניות עם נקניק חזיר ופלפלים, גבינות מקומיות שגם הן עם פלפלים, שתיית סיידר תפוחים מעולה שאופייני למקום (עד כדי כך שהפאבים כאן נושאים את השם "סיידריה" כשם גנרי) ועוד מיני סוגי בשרים, דגים ופירות ים. הטעמים כאן יותר חזקים מכל מערב אירופה, ובאופן ספציפי גם מכל ספרד –השימוש בפלפלים מורגש ולמען השם החריף כאן באמת חריף. על כל הטוב הזה עוד אכתוב פוסטים נפרדים, עם מתכונים והמלצות.

אבל, דבר נוסף שמורגש כאן מאוד, הוא הפער בין הרמה של האוכל עצמו לבין הקינוחים. אני מקווה שאין אף אסטוריאני שקורא כעת את שורותיי אבל עד כה הקינוחים פה בחבל לא מרשימים במיוחד. זאת אומרת, לפחות לא כמו שאר האוכל. וזה מחזיר אותי לגעגועים נוגים לקינוח האהוב עליי בארץ הקודש – המלבי.

הרבה דברים יש לי להגיד על המלבי. עד לפני כמה שנים לא התחברתי אליו במיוחד וזאת בגלל המלבי הנפוץ במסעדות "מזרחיות" בתחנות דלק – דחוס למדי, קצת חסר טעם ומנגד מתבוסס בתוך סירופ מתוק להחריד. כל זה השתנה כאשר טעמתי מלבי במקומות אחרים שנותנים לו כבוד ועושים אותו קרמי, שהחלביות ניגרת ממנו ובעיקר שהסירופ הנשפך מעליו לא מאוד מתוק ולא מאוד זרחני.

עוד מילה על המלבי, שלמרות שהוא מוגש כקינוח האולטימטיבי בכל מסעדה שמגדירה עצמה בשנים האחרונות כ"ישראלית", ולמרות שגם אני מתגעגעת אליו הרבה בגלל הישראליות והבית – ישראלי הוא לא ממש. המלבי הוא תורכי למהדרין, וכחלק מהכיבוש העותמא'ני הוא הזדחל לכל המטבח הלבנטיני ובכללותו גם למטבח הלבנוני והסורי ומשם לישראל. אין זה משנה לעניינו, ואין זה כמובן מפריע לי להכין אותו ולהתענג עליו. זה בעיקר מעניין לחשוב שאולי המיקרוקוסמוס הישראלי לא הצליח ליצור קינוח המזוהה עמו, להבדיל ממאכלים אחרים. אולי עוד יהיה כזה.

למרות שניסיתי את המלבי אין ספור פעמים (באותו המתכון!!) היו פעמים שהוא יצא לי שונה לגמרי, ולא הבנתי מה עשיתי שונה. מכיוון שכל הסיפור במלבי הוא קודם כל מרקם (עם השאר אפשר לשחק), ויש שני דברים עיקריים שיכולים להשפיע עליו:

  1. יצירת גושים – אם לא מערבבים את הקורנפלור לפי ההוראות, יהיו גושים וזה נורא מבאס. אז קודם כל חשוב לערבב את הקורנפלור בחלב קר, ורק אחרי ערבוב מסיבי שאין גושים מוסיפים את התערובת בהדרגה לסיר ומערבבים כל הזמן (רצוי עם מטרפה).
  2. סמיכות – צריך להגיע למרקם סמיך, אך לא כדאי לעבור את נקודת ההסמכה הראשונה, המרקם אחרי זה קצת מתעכר ונהיה פחות עדין.

את הסירופ הקלאסי תחליף קונפיטורת ענבים ביתית וסגלגלה, שתחוזק במעט תמצית ורדים, או רוטב פירות (פטל / דובדבנים / פרי אדמדם אחר שזורם לכם), שהוא קל להכנה בטירוף. אך אם אתם רוצים לדלג על השלב הזה (למה??) אז גם דובדבני אמרנה בסירופ יהוו אלטרנטיבה טעימה מאוד (מתוצרת FABRRI). האגוז בסיפור הוא פיסטוק, ולא, אני לא מרשה בבוטנים וקוקוס 😊.

ולפני המתכון, מילה אחת על תמצית / מי ורדים: רבים וטובים ממני כבר כתבו ונאמו על הצורך בתמצית ורדים איכותית, שכן היא זאת שנותנת את כל הטעם של המלבי, בלעדיו הוא סתם פנהקוטה ולכן רצוי להשקיע. אז רק אוסיף ואומר שכדאי גם להשתמש בתמצית ולא במי ורדים שכן היא יותר טעימה ובתכלס גם הרבה יותר משתלמת כלכלית שכן מעט ממנה מספיק להרבה הרבה מתכונים להבדיל ממי הורדים .

#התחלנו

ל- 8-10 מנות אישיות קטנות או 4 בינוניות-גדולות.

מה צריך?

3 כוסות חלב קר

1 חבילת שמנת מתוקה – 250 מ"ל

½ כוס קורנפלור

5 כפות סוכר שטוחות

2-3 טיפות תמצית ורדים

 

לקונפיטורת ענבים –

כוס ענבים אדומים

ארבע כפות סוכר

חצי כוס מים

2 טיפות תמצית ורדים

4 גרעינים של לימון טרי

 

לרוטב פטל –

כוס פטל טרי (או תות, או דובדבנים או מה שבא לכם)

חצי כוס מים

3 כפות גדושות סוכר

2 טיפות תמצית ורדים

 

להגשה –

חצי כוס פיסטוקים קלופים

חצי כף סוכר

 

אופן ההכנה:

  • מערבים בקערה את הקורנפלור עם כוס מהחלב הקר עד שאין גושים, גם אם זה בהתחלה נראה בלתי אפשרי.
  • מחממים בסיר בינוני את שאר החלב, השמנת והסוכר על אש נמוכה-בינונית ומביאים לכמעט רתיחה. בנקודה זו שופכים בהזלפה את תערובת הקורנפלור חלב ותוך כדי מערבבים, רצוי עם מטרפה (רגע לפני ההזלפה תנו ערבוב בתערובת קורנפלור שכן היא נוהגת לשקוע). ממשיכים לערבב גם אחרי ההזלפה. מילה על הערבוב: עם מערבבים עם כף ולא עם מטרפה, יש לערבב לא רק בצורה סיבובית בין הצדדים אלא גם תוך כדי מגע בקרקעית וזאת בגלל שהקורנפלור נוטה לשקוע ולהתרכז שם וכל העניין של הערבוב הוא מניעת היווצרות גושים של הקורנפלור.
  • כשאתם מגיעים לרגע שבו העסק מסמיך יש להמשיך ולערבב עוד טיפה כאשר האינדיקציה להורדה מהאש היא כאשר זילוף מהמלבי בסיר לא שוקע אלא "מתמצק" קלות כערימה (כמו בתמונה). לאחר שזה קורה מורידים את הסיר מהאש, מוסיפים את התמצית ורדים ונותנים עוד ערבוב של בערך חצי דקה.
  • מזליפים לקערות אישיות, ומיד לאחר ההזלפה מצפים כל קערית בניילון נצמד. לא הכי סקסי אבל זה ימנע יצירת קרום מבחיל.
  • מצננים ומכניסים למקרר ללפחות 4 שעות. ניתן להשאיר גם יום שלם במקרר לפני ההגשה.
  • הכנת הקונפיטורה: חוצים את הענבים לטבעות, שמים בסיר קטן עם כף סוכר וגרעיני הלימון ומבשלים על אש נמוכה. כשהענבים מפרישים מים (בענבים יש ריכוז גבוה של מים) מוסיפים את שאר הסוכר, מבשלים עד להסמכה (לקחת בחשבון שאחרי הצינון זה מסמיך עוד יותר). אם אוהבים את זה יותר סירופי ופחות ריבתי – מוסיף שתי כפות מים כשמתחיל להסמיך.
  • הכנת הרוטב פטל: שמים את המים והסוכר בסיר קטן, מבשלים עד שהסוכר נמס. מצננים. מכניסים את הפטל ומועכים עם מזלג כדי שיתערבב אך שיישארו חתיכות גסות. מוסיפים את מי הורדים, ושומרים בקירור עד ההגשה.
  • הכנת הפיסטוקים: פיסטוקים קלופים זה מצד אחד פנאן כי לא צריך לקלף, אך מצד שני הקליפה שומרת להם על הטריות ולכן רוב הפיסטוקים המקולפים טיפה יבשים. את העניין הזה נפתור בצורת קלייה, אשר תחזיר להם חיות וקריספיות. את הפיסטוקים יש לקלות במחבת ריקה על אש בינונית, ולשקשק אותה כשהם מתחילים להישחם, לאחר שהשחימו קלות להוציא אותם מהמחבת (כמובן שלא לשרוף אותם, ההבדל בין שחום לשרוף הוא מאיית השנייה). מצננים. שמים בפוד פרוססור עם חצי כף סוכר וטוחנים בפולס אחד או שניים, אין אנו רוצים מהם מחית.

הגשה: על כל קערית זולגים סירופ על פירותיו, עורמים מתערובת הפיסטוקים ומגישים בהנאה.

טורטיה דה פטאטאס / Tortilla de patatas

מהרגע שהתחלתי לטעום את האומלט / פשטידה הזה, עלה לי חיוך זומם ויומרני שלא עזב אותי להרבה זמן, ומיד הודעתי לא' שאין לי ספק שאת מסכת הבישולים הספרדית שלי אתחיל דווקא מהמאכל הזה, וזאת משתי סיבות:

ראשית, מדובר פה בחומרי גלם שאני מכירה מהבית ועשיתי בכולם שימוש – תפוח אדמה, ביצים ובצל. טוב שלא נתנו פרודוקטים בסיסיים יותר מזה.

שנית, מדובר במאכל קל נורא. חביתה? קל. פשטידה? עשיתי אין ספור פעמים.

מבחר טורטיות מוצלחות מטאפאס ברים במדריד

טעיתי.

כמה שהייתי זחוחה..

אבל.. יש גם חדשות טובות!

החדשות הטובות הן שכדי להוציא טורטיה דה פטאטאס טעימה אין צורך בהרבה מאמץ.

החדשות הרעות הן שכדי להוציא טורטייה דה פטאטאס שווה במיוחד יש צורך בטכניקה גבוהה ובדיוק רב, שלא מבייש רמות דיוק של אפיית מקרונים.

אז עם כל ההקדמה הזאת, מה זה בכלל טורטיה דה פטאטאס?

אל נא נתבלבל, 'טורטיה' בספרדית זו חביתה, ולא הפיתה המכסיקנית שקופצת לנו כקונוטציה עם המילה. בעצם מדובר בחביתת תפוחי אדמה עם בצל מטוגן (לעיתים עד קרמול). כאשר בניגוד לחביתה הדקה והמוכרת, לטורטיה יש גובה של פשטידה, או יותר נכון – של מעקוד. והכי הכי חשוב – היא נימוחה ונוזלית מבפנים, וכאן צריך לשים את הדיוק שדיברתי עליו.

במקומות הטובים ביותר בספרד (המקום הכי אגדי בתחום שיצא לי להיות בו נקרא Casa Dani במדריד שהוא סוג של מפעל לטורטיות, לפי ההמלצות המצוינות של עמית אהרונסון), מטגנים את הטורטיה רק עד להתייצבות משני הצדדים וכך היא נשארת נימוחה להחריד מבפנים. היא צריכה להיות רוטטת, נוזלית ומנחמת כל-כך…

אך בכל זאת, אם המרקם הנוזלי והרוטט של ביצים פחות עושה לכם את זה, הטורטייה עדיין תהיה נהדרת גם בהיותה מגובשת ומוצקה, אך השתדלו לא לייבש אותה מעבר להיותה מוצקה, כי תפוחי אדמה יבשים הם פירוריים וקמחיים ☹.

#התחלנו

מצרכים:

3 תפוחי אדמה גדולים

5 ביצים

1 בצל לבן גדול

מלח לפי הטעם

שמן לטיגון (קנולה, סויה, רצוי לא זית)

מחבת בקוטר 28 ס"מ (ניתן להשתמש בקוטר גדול יותר וכך לקבל טורטיה נמוכה יותר מבתמונה או בקוטר קטן יותר וכך לקבל טורטיה גבוהה יותר, לשיקולכם).

 

אופן ההכנה:

  • קולפים את תפוחי האדמה וחותכים אותם לחצאים (לאורכם) ואז לפרוסות (כמו בתמונה).
  • מחממים במחבת את השמן  וכשהוא חם מתחילים בטיגון פרוסות תפוחי האדמה, כדאי לאחר כניסת תפוחי האדמה למחבת להוריד מעט את הטמפרטורות, כדי למזער את הסיכוי שהתוצאה תהיה צ'יפסית למדי.
  • במקביל לטיגון תפוחי האדמה חותכים את הבצל, גם כן לחצאי טבעות ואז לרבעים.
  • כשתפוח האדמה כבר רך מהטיגון, מוציאים אותו למסננת שיגיר את השמן העודף.
  • באותו השמן של תפוחי האדמה, מטגנים את הבצל עד להשחמה. לאחר מכן מוציאים אותו למסננת איפה שתפוחי האדמה. מצננים מעט.
  • על כל תערובת הבצל-תפוח-אדמה מעבירים סכין חדה בכמה קיצוצים גסים (המטרה היא לפתוח את התפוח אדמה כדי שהוא לא ייסגר לבלילת הביצים אלא יתמזג איתה – אין אנו חפצים בחביתה משובצת בתפוחי אדמה, אלא בתערובת הומוגנית יותר).
  • בקערה נפרדת, טורפים את חמשת הביצים. מוסיפים להן את תערובת התפוח-אדמה-בצל.
  • מחממים 3-4 כפות שמן זית במחבת גבוהה יחסית על אש בינונית-גבוהה, כשרותח שופכים את הבלילה – פה הגענו למאני טיים: משקשקים קצת את התערובת במחבת, ברגע שמרגישים התגבשות בקצוות הופכים לצלחת שטוחה ואז מחזירים למחבת לצד השני – רק למספר שניות על מנת שהצד התחתון ייסגר (אם נוגעים במרכז של הטורטיה היא צריכה לרטוט ולא להתבשל יותר מזה – כך זה יבטיח שהיא תישאר במידת עשייה מדיום). ואז הופכים בחזרה לצלחת הגשה – וסיימנו. את כל זה כמובן לעשות בלי מכסה, הרי איננו רוצים שזה יתבשל מבפנים. סרטון מצוין שממחיש את השלב הקריטי (דקה 27).

טה דה! יש לכם טורטיה דה פטאטאס. רצוי לאכול אותה פושרת, ובבוקר. הספרדים מגישים אותה עם פרוסת בגט, לעיתים אפילו כטאפאס על הבגט ולא לצידו. כישראלית אני חייבת להודות שעדיין לא התרגלתי לרעיון (שמאוד מושרש באירופה) שלחם נמצא בכל ארוחה מכל סוג שהיא, ולכן הא גם הולך עם כל דבר, אפילו עם תפוחי אדמה ופחמימות נוספות. אולי בעתיד אתרגל.

הצעות הגשה ושדרוגים:

כאמור, הטורטיה נהדרת כמות שהיא עם פרוסת בגט, אבל כמה דברים יכולים להעיף אותה למחוזות אחרים:

  • הוספת צ'וריסו (נקניק ספרדי פיקנטי) מוסיף לכל הסיפור טעם מעושן וכייפי – לחתוך אותו לקוביות ולטגן אותו עם הבצל, קצת לפני שהאחרון מגיע להשחמה (הטיגון חשוב ל'סגירת' הבשר), ואז להוסיף אותו לבלילה ביחד עם הבצל ולהמשיך כרגיל.
  • ניתן להגיש את הטורטייה כמנת פחמימה לצד מנה בשרית מעושנת – פלטת נקניקים, קדרת צ'וריסו, צבי ובלאגנים.
  • לעשות את זה 'ישראלי' יותר – להחליף תפוח אדמה אחד בקוביות קישוא, ולטגן אותן בשלב הבצל.
  • כמה קוראים יקרים שהטיגון העמוק מרתיע אותם דיווחו כי בישלו תחילה את תפוחי האדמה כמה דקות במים רותחים, ואז חתכו לקוביות וטיגנו רק בשביל הפינאלה. זה יחסוך לכם קלוריות ושמן, לגבי הטעם – לא ניסיתי אבל המדווחים הביעו שביעות רצון.